אחרי אירועי השיגור לעבר ישראל השבוע ואחרי התקיפות הישראליות ואחרי ישיבת קבינט “דחופה וקריטית” עיני כולם נשואות ל”יום המבחן” – ההפגנות על הגדר מחר.
אין שום מבחן.
לאף אחד אין צל של ספק שחמאס שולטת בנעשה ושולטת בגובה הלהבות בצורה אבסולוטית ואף מעוררת השתאות.
עוד דבר שאין ספק בו וצריך להיות ברור לכולם הוא שחמאס מעוניינת בהישגים. הישגים שתוכל להציג לתושבי עזה. הישגים שיקלו על המצב בעזה.
בלי הישגים כאלה ההפגנות על הגדר לא ייפסקו.
חשוב שלא לפתח אשליות בעניין.
לחמאס יש ארסנל של “כלי הצקה” אותם למדנו להכיר בחודשים האחרונים והם רבים ומגוונים.
וכלים אלה גם מספקים את הסחורה.
העניין העזתי חזר לכותרות גם ברמה האזורית וגם ברמה הבינלאומית.
ישראל נדרשת “לתת משהו” כדי לקבל שקט. נוצרה משוואה חדשה שסיימה את השקט שידעה ישראל מאז צוק איתן.
כעת ישראל צריכה להחליט לאן פניה מועדות בעניין העזתי.
סבב אלים או רגיעה.
אין באמצע.
אם הולכים על רגיעה אז יש דרך ברורה ואם הולכים על סבב אז הרשו להשיא עצה: יפה שעה אחת קודם.
ואם הולכים על רגיעה חשוב להתפכח מהאשליה שתמורת הטבות הומניטריות חמאס תחזיר את גופות חיילי צה”ל והאזרחים בהם היא מחזיקה.
הטבות הומניטריות ופתרונות יצירתיים יוכלו לספק כרגע רגיעה. הזמן נכון לכך. הצד השני בשל.
אם לא מוכנים למתווה כזה עוצמת הלהבות תגבר ובסופו של דבר נגיע לידי סבב אלים.
לכן בדיוק מחר הוא לא יום מבחן. אין מה לבחון הכל ידוע:
אם בוחנים את יכולתה של חמאס לשלוט בשטח – אני אעזור לכם: השליטה שלה מדהימה.
אם בוחנים את כוונות חמאס אז זה אפילו עוד יותר פשוט:
חמאס רוצה רגיעה שמבוססת על הישגים שתוכל להציג לתושבי הרצועה. והזמן דוחק לה.
אם לא היא תשיג את מבוקשה היא בהחלט מוכנה לצאת לסבב.
ובמשפט אחד: אין זה זמן מבחן אלא זמן לקבלת החלטות.
(בתמונה המצורפת: קריאתה של הרשות העליונה לצעדת השיבה להגיע מחר להפגנות יום השישי. זהו היום ה 200 מאז החלו צעדות השיבה. ניכר כי יש סיכוי ליום רגוע בהשוואה לשבועות קודמים על רקע כניסת המשלחת המצרית והקריאה הבלתי רשמית למפגינים לשמור על איפוק כפי שדיווחתי בטלגרם)
