אתמול בבוקר פרסמה לשכת ראש הממשלה כי הקבינט אישר החלטה להשתלט על מרחב העיר עזה כחלק מהמהלך להכרעת חמאס.

כתבים צבאיים ומדיניים בישראל הסבירו כי ההכנה להשתלטות על העיר עזה וראשית ההשתלטות תארך כחודשיים עד לתאריך יעד שהוגדר באופן סמלי כ 7.10 – שנתיים לפרוץ המלחמה.

אני סבור ששעון החול המדיני שיש לישראל לא מאפשר לה “לבזבז” חודשיים כדי להגיע להשתלטות ראשונית על העיר עזה, במיוחד כשהדבר אינו מבטיח את הכרעת חמאס.

ישראל מאחרת וחייבת להתחיל לבצע פעולות בשטח שיש בהן בכדי לשנות את המציאות ברצועת עזה כבר בטווח הזמן המיידי!

כדי להצליח להכריע את חמאס ישראל חייבת לפעול ע”פ מספר עקרונות אותן ציינתי כאן בשבועות האחרונים וגם בעבר:

1. עיקרון הרציפות המבצעית

את ההחלטה שקיבל הקבינט ביום חמישי היה צריך לקבל כבר כשמבצע “מרכבות גדעון” היה בשליש האחרון שלו.

הפאוזה בה אנו נמצאים כעת אותה ניתן להגדיר בעיני כ”ואקום מבצעי”, אינה תורמת להכרעת חמאס. להפך, היא משדרת הססנות וחוסר נחישות. היא מזמינה לחץ חיצוני ומרוממת את מצבה של חמאס, בהיבט התודעתי. זאת מעבר להתחזקות כוחה של חמאס בעקבות הכניסה המסיבית של הסיוע והמזון לרצועה (להלן: “האבסת הרצועה”).
המביט מן הצד צריך לראות תוכנית מלחמה סדורה שמתקדמת על ציר הזמן לעבר מטרה ברורה (כמו שקרה למשל בשלב העצים של המלחמה מול חזבאללה בחזית הצפונית). קיטועים ושינוי דרך פוגעים בהשגת מטרת הכרעת חמאס.

2. הנחת עבודה יסודית: חמאס לא תיכנע אף פעם.

כאשר הדרג המדיני והצבאי מגבשים את תוכניות הפעולה הם צריכים לצאת מנקודת הנחה שחמאס לא תניף דגל לבן גם אם צריך להילחם עד העזתי האחרון. זו חייבת להיות הנחת היסוד, כך שהתוכנית המתגבשת והרציפה לא תיעצר כי “מקווים שחמאס תסכים לעסקה או תסכים להיכנע”. יותר מדי פעמים גילינו שתוכנית שנסמכת על מצב הרוח של מי שעומד בראש הפירמידה באותה עת בחמאס נכשלת פעם אחר פעם וחמאס אינה מוכרעת. לחמאס אין הרבה מה להפסיד. לישראל יש הרבה יותר מה להפסיד ולכן חמאס תתעקש ותתעקש ותתעקש. במיוחד כעת כשהיא יכולה לגזור קופון מרשים על ההכרה של מערב אירופה במדינה פלסטינית והאספקה שזורמת ללא הפסק לרצועה בשבועיים האחרונים – ללא שום תמורה מצדה. העקשנות נושאת פרי מבחינתה. אין לצפות שחמאס תחליט פתאום לנהוג אחרת.

3. הפרדת אוכלוסיה ממחבלי חמאס באמצעות נקזים.

ישראל ממשיכה לטעות (כאן היא עושה זאת באופן רציף) כשאינה משתמש בכלי חשוב ומרכזי זה להפרדת אוכלוסייה ממחבלי חמאס והעברתה אחרי סינון לאזורים בהם אין לחימה.
פעם אחר פעם ישראל מטהרת שטחים מתשתיות טרור אך לא מבצעת הפרדה וסינון בעת הנעת האוכלוסייה. זו טעות אסטרטגית שעולה בזמן, בחיי אדם ובנקודות רבות בזירה הבינלאומית.
ישראל חייבת להתחיל להזרים אוכלסייה לאחר בידוק מודיעיני ובידוק פיזי לאזורים נקיים מתשתיות טרור. זה דבר שיכול לקרות באופן מיידי. רק לקבל החלטה. יש לכך יתרונות רבים, בהם שלושה בולטים במיוחד:

א. אלו יהיו אזורים נקיים מטרור שם יתחיל “שיקום האוכלוסייה” אותו תוכל ישראל לשווק לעולם ולהרגיע את ידידותיה במערב. תחילה של תהליך עם אופק ברור עשויה בהחלט להפיס את דעתן ואולי אפילו לשנות את דעתו של קאנצלר גרמניה בעניין אמברגו הנשק. אפשר להקים “עיר הומניטרית” על שם פרדריך מרץ.

ב. תודעת האוכלוסייה בעזה תשתנה – יש אופק ליום שאחרי חמאס – זה קורה בפועל, מבחינת העזתי הוא רק צריך לחכות שיגיע התור שלו. זה שלב קריטי בערעור שלטון חמאס והחלשתו. היום אין אופק יציב לעזתי הממוצע. חמאס בשלטון נראית לו יותר הגיונית מאשר כל מצב אחר.

ג. ישראל תוכל לפנות בעוצמה גבוהה נגד חמאס בשטחים מהן יצאה האוכלוסייה האזרחית.

עקרונות אלה אינם מתנגשים עם החלטת הקבינט. הם מקבילים אליה ויכולים להוות מכפיל כוח.

עקרונות אלה אינם מפריעים להגיע לעסקה אפשרית. ברגע שחמאס תפגוש את הקריטריונים לעסקה להם ישראל מסכימה יהיה ניתן לבצע עסקה.

ברגע שהעקרונות הללו מיושמים ויש התקדמות על ציר הזמן, ישראל מרוויחה בכל רגע נתון עוד ועוד קלפי מיקוח. הם נצברים.

אי אפשר לקוות שחמאס תיכנע כחלק מהנחת היסוד לתוכנית. אי אפשר לבזבז זמן. אין לישראל פריבילגיה להסס.
אפשר וצריך לפעול אחרת כבר מחר בבוקר.