הערת שוליים ראשונה: ההכרה בתבוסה היא תנאי הכרחי להתגברות עליה

ההתעקשות על הצורך להכיר בתבוסה איננה מותרות אינטלקטואלית – אלא תנאי יסוד לתקומה.
ההדחקה (Denial) היא מנגנון הגנה נפשי שאליו פונה האדם כדי להימנע מהתמודדות עם מציאות כואבת.
כאשר אדם או אומה אינם מסוגלים לקבל את כישלונם, הם מכחישים אותו באופן בלתי מודע כדי להגן על דימויים העצמי.
אלא שמה שמתחיל כהגנה זמנית עלול להפוך למנגנון הכחשה כרוני – סירוב מתמיד למציאות, שמנציח את החולשה וגורם לתבוסה חוזרת.
לתסביך ההכחשה וההיקשרות לתבוסה יש מחיר כבד, משום שהוא מעוות את היכולות השכליות של האומה ומנתק אותה מן המציאות.
כמו בטיפול פסיכולוגי, אדם או אומה לא יכולים להתגבר על המשבר מבלי להתמודד עם העובדות.
הבריחה או ההצדקה משתקות את תהליך הלמידה ומקבעות את הכישלון.
ההכרה בתבוסה פותחת את הדלת לביקורת עצמית, ללמידה מן הטעויות ולבנייה מחודשת על בסיס יסודות מציאותיים.
–
הערת שוליים שנייה: התבוסה הערבית נכנסה לשלב הקיבעון

כאשר אנו מסרבים להתמודד עם התבוסה, כישלון אחד הופך לסדרת תבוסות חוזרות.
כך למשל, תבוסת 1948 בפלסטין סללה את הדרך לשורת תבוסות צבאיות ופוליטיות בעשורים שלאחר מכן.
תבוסת 1967 העמיקה את תחושת התבוסה הקולקטיבית, עד שרבים החלו לחיות בעבר ולשחזר שוב ושוב את אותן השגיאות.
כאן מופיע מושג ה”קיבעון” (Fixation) מצב שבו האומה נעצרת בשלב מסוים של טראומה, דבר שמונע ממנה ללמוד ולהתקדם,
והופך את ההיסטוריה לתיעוד של כאב מתמשך במקום למקור של ניסיון וצמיחה.
ההכחשה היא סירוב להכיר בתבוסה,
ואילו הקיבעון הוא לחיות בתוכה מבלי לדעת זאת.
ההכחשה סוגרת את התודעה, והקיבעון עוצר את הזמן.
שניהם מונעים החלמה ובשלות אצל היחיד ואצל האומה.

הערת שוליים שלישית: התבוסה הערבית הפכה לזהות

התבוסה האחרונה היא לרוב הקשה ביותר – מפני שהיא כוללת, כמעט סופנית, ואין על מי להטיל את האשמה.
היא מחייבת התמודדות עצמית – ללא עזרה מן העבר.
כאשר ההתמודדות איננה מתאפשרת, ההכחשה נמשכת והקיבעון מתעצם התבוסה הופכת לזהות.
התבוסה חדלה מלהיות אירוע חיצוני והופכת לחלק אינטגרלי מן ההגדה העצמית.
“האני המובס” מפנים את תבוסתו, מתמכר לה, עוצר בה ומתאהב בה –
כמו מאהב אומלל הנהנה מדמעות השירים העצובים ומסיפורי האהבה החולנית.
ההחלמה מן התבוסה נעשית קשה יותר, שכן היא מתמזגת בזהות,
וה”עצמי המובס” הלא-מודע רואה את עצמו ואת תבוסתו כמיקשה אחת: על תנאיה, סיבותיה וסיסמאותיה.
הינתקות מן התבוסה משמעה בעיניו הינתקות מן העצמי,
וניצחון על התבוסה נתפס כניצחון ששל האני על עצמו –
ומה נורא הוא ניצחון שכזה, הוא גרוע מאלף תבוסות.
–
הערת שוליים רביעית: הצורך במעבר מתבוסות מנצחות לתבוסה יוצרת
אך תבוסה איננה סוף הדרך.

“תבוסה יוצרת” היא זו המנוצלת כנקודת מפנה – להתבוננות, ללמידה, לחדשנות ולתקומה.
כאשר אנו מכירים בתבוסה, אנו מאפשרים שינוי של המציאות במקום לברוח ממנה,
ומעצבים מחדש את ההיסטוריה באופן המשרת את העתיד.
תבוסה יוצרת הופכת את הכאב להזדמנות, את הכישלון לשיעור, ואת הסבל למנוע לצמיחה.
התבוסה היפנית היצירתית העלתה את יפן לשורת המדינות המתקדמות בעולם,
והתבוסה הגרמנית היצירתית השיבה אותה אל ההיסטוריה האנושית ואל הזהות הגלובלית.
אנחנו זקוקים לתבוסה יוצרת אחת — כדי למחוק את עקבותיהן של עשרות תבוסות מנצחות.

הערת שוליים חמישית:  חוסר המוסריות שבניצחונות התבוסה.

לאחיזה באשליית הניצחון יש מחיר מוסרי כבד.
בעזה, לדוגמה, הפכו תומכי “ניצחונות התבוסה” למהללי המיליציות העדתיות,
ובכך שללו מן האדם הפלסטיני את זכותו לחיים בכבוד.
הניצחונות הללו נשארים בגדר סיסמאות על הנייר, בעוד שהמציאות האנושית שופעת מוות וסבל.
ניצחונות המבוססים על הכחשה, על תמיכה במוות ועל בוז לזכות לחיים –
הם ניצחונות תבוסתניים מבחינה מוסרית.
מי שתומך בהם מאבד את אנושיותו, והופך ל”חיית סיסמאות” חסרת מצפון,
שאינה מייחסת כל ערך לחיים עצמם אלא רק לאשליה ולסמל.
גם אם ההכחשה נראית מובנת מבחינה פסיכולוגית, אין לה כל הצדקה מוסרית.
מי שמכור להתפארות בתבוסות הופך בהכרח לאויב של המוסר ולשולל של האנושיות –
הוא שולל את אנושיותו של הקורבן שאין לו עוד מטרה מלבד  המוות,
ושולל את אנושיותו של המובס האובססיבי לניצחון המדומה,
שאינו יודע דבר מלבד ליפול פעם אחר פעם ולהצדיק את פשעי המיליציות.