יום שני, ה28 באוקטובר 2024
מאת: נדים קטיש

התקיפה הישראלית באיראן הסתיימה ללא תמונה (סמלית) שתסכם את שאירע. את החלל הריק הזה מנסות למלא תמונות הלוויין שפרסמה סוכנות הידיעות רויטרס, המשוות בין מצבם של מספר אתרים שהותקפו, לפני התקיפה ולאחריה. מדובר בלא פחות מ-20 אתרים צבאיים רגישים בח’וזסתאן, אילאם וטהראן, ובמערכות הגנה אווירית אשר נועדו להגן על אתרים חיוניים כמו שדה התעופה הבינלאומי ע”ש האמאם ח’ומייני בטהראן, או על בסיס הטילים “מלאד” הסמוך לבירה, על מפעלי פטרוכימיה, על בתי זיקוק נפט ועל שדה הגז “(טאנג’) ביג’אר”. זאת ועוד, התקיפות פגעו גם בתחנות רדאר במספר מחוזות (ברחבי איראן) במגמה להצר את יכולות הגילוי וההתגוננות שלה מפני תקיפות (נוספות) בעתיד. וחשוב מכל אלה, התקיפה הישראלית כללה גם מתקנים לייצור טילים, וספציפית מפעלי ערבול דלק מוצק עבור טילים בליסטיים באתר הצבאי העצום “פרצ’ין” ליד טהראן.

תמונות (לוויין) אלו מעוררות עניין בקרב חוקרים ומומחים יותר משהן משרתות (את ישראל) במשחק ההאדרה (העצמית) וריצוי דעת הקהל שחיכתה להצגת תכלית נראית-לעין כמו זו שליוותה את מתקפת הטילים האיראנית האחרונה על תל-אביב בתחילת החודש. היות שישראל כבר ביצעה הצגת תכלית מרהיבה שכזו בחודש יולי שעבר, כאשר תקפה את נמל אל-חדידה (שבשליטת החות’ים בתימן), נשאלת היום השאלה מדוע תל-אביב בחרה הפעם בתקיפה אסטרטגית אך שקטה. הרי כשנמל אל-חדידה הותקף, התכבד ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו ואמר שאין מקום “שידנו (הארוכה) אינה משגת”, ושר הביטחון שלו יואב גלנט הצהיר כי: “האש הבוערת כעת באל-חדידה נראית בכל רחבי המזרח התיכון, ודי לחכימא ברמיזא”.

אז מה המשמעות היום של התקיפה השקטה?

הממשל האמריקאי הצליח לדחוף את נתניהו לבצע תקיפה כירורגית מדויקת שתפגע בלב הארסנל האסטרטגי של איראן מבלי להשפיל את המשטר האיראני בפומבי. איראן הבינה את שהייתה צריכה להבינו באמצעות הפגנת היכולות המבצעיות של ישראל, והפנימה את מידת חולשתן של מערכות ההגנה האווירית שלה בפני תקיפה ישראלית שנמשכה קרוב לארבע שעות (!).

מבחינתה של וושינגטון, תקיפה זו שתוכננה בקפידה – בין אם בשל אופיה השקט ובין אם בשל הימנעותה מפגיעה ישירה במתקני גרעין ונפט (איראניים) – נותנת בידיה של איראן הזדמנות לרדת מהעץ (שטיפסה עליו) מבלי שתחווה השפלה פומבית ומבישה. זה עשוי לאפשר לה להתקדם אל עבר הסדרים מדיניים במקום להמשיך ב”מעגל הקסמים” (הבלתי-נגמר) של הפגנות כוח הדדיות חוזרות ונשנות, שעלולות לדחוף את העניינים לעבר מלחמה פתוחה במזרח התיכון.

בעקיפין, ישראל הרוויחה מהפעולה הזו כשהיא הראתה לעולם שמטרתה העיקרית היא לחבל ביכולות האסטרטגיות של איראן ולבצר את אסטרטגיית ההרתעה הנחרצת שלה, ולא להסלים את הסכסוך הפומבי שמדאיג את מרבית בעלות-בריתה. כעת, משהשיגה את כל אלו, ישראל זקוקה למידה של איפוק שיסייע בהפחתת מפלס החרדה הכללית מהתפקוד של ממשלתה וצבאה, ויגביר את האמון הבינלאומי בכך שפעולותיו של נתניהו מחושבות, מדויקות ונמצאות תחת שליטה מלאה.

ההצגות של איראן מול האפקטיביות של ישראל

יתרה מכך, סתירה זו בין התקיפות הראוותניות של איראן לבין התקיפות הישראליות האפקטיביות לטווח-ארוך, מעידה כי הביצועים הצבאיים הנחותים של איראן הם בסך הכל הרחבה של ההצגות המילוליות והנאומים (הריקים) שלה; ומשקפת את הצורך של איראן בהפגנת כוח כדי לשמור הן על המורל הפנימי (של אוכלוסייתה) והן על השפעתה האזורית, בצל התפוררות יכולותיה ההגנתיות וההתקפיות כאחד. מנגד, הגישה השקטה של ישראל בתקיפות האחרונות באיראן מעידה לא רק על עליונותה הצבאית המכרעת, אלא גם על טקטיקה פסיכולוגית שמטרתה להציג את התקיפות האיראניות כתמרונים ריקים מתוכן המכלים את משאביה הדלים של איראן מבלי שהם מצליחים להשיג תוצאות מוחשיות.

אם כן, התקיפה הישראלית השקטה באיראן לא הייתה תקיפה על מתקן טילים גרידא, אלא שימשה כתזכורת שקטה וחזקה ליכולתה של ישראל לזעזע את מערכות ההגנה האיראניות באופן חסר תקדים מאז 1979, וזאת מבלי צורך להכריז על מצב חירום בעולם. ככל שהסכסוך (האיראני-ישראלי) מתגבר, תמרונים מעין אלו מבליטים את מידת העליונות האסטרטגית של ישראל, ואת הצורך הגובר והולך של איראן להתאים את הטקטיקות שלה למציאות אסטרטגית חדשה, בה המופעים הוויזואליים (החלולים) והרברבנות המילולית אינן מספיקות.